נגע צרעת כי תהיה באדם

מתוך Vikikabballa

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ויקרא פרק יג - (ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:(י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:(יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:(יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:(יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:(טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:(טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:(יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:


כבר הסברנו בערך תורת נגע צרעת ונגע צרעת שסיבת הנגע זו הסתלקות אורות אבא מאימא עיי"ש.

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן.

תוכן עניינים

[עריכה] דברי הזוהר

כתוב בזוהר (ויקרא דף מז ע"א) "'נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. (תרגום חופשי: כל גווני הנגע כבר דיברו בהם החברים והכהן היה יודע בהם לטהר או לטמא, היה יודע אילו יסורי אהבה או יסורי תוכחה שהרי הנגעים באים לפי מעשי בני אדם).

כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. (מכאן למדנו שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו). אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין? אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. (הפסוק קשה וכי הקב"ה מפתה את בני האדם לילך בדרך חטא? אם אמנם כך הרי שאין דין בעולם והתורה לא מובנת שהרי כתוב בה "אם תשמע...ואם לא תשמע". אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ"א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת.

נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי.

רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, (היינו חג"ת) כל שכן בנין, (היינו נה"י) והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם', באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו.

אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו"ה טמא, טמא ממש.

אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא:

תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב:

מאן מקדשא? כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו"ה אלהי"ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו"ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא.

מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו"ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס"א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו"ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און:

אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי.

סיכום נגע צרעת בא מלשון הרע שפוגם למעלה בעולמות עליונים ומפריד אבא מאמא וכתוצאה מכך באים נגעים על האדם למעלה ולמטה.

[עריכה] באור הרמ"ז לדברי הזוהר

ביתר עמקות באר זאת הרמ"ז "איתא באוצרות חיים בסוד הנגעים דרוש ארוך על סוד הצרעת, ואני אקצר ואכתוב בקיצור מה שיצטרך להבין סוד זאת המאמר שלפנינו, ששם מבואר הוא בפירוש כאשר נזכיר בעז"ה. ידוע ששם מ"ה הוא בזעיר ויש בו ג' אלפין והוא אחד בדעת שני בת"ת ושלישי ביסוד, ובשלש מקומות אלו אחיזת לאה ורחל, דהיינו ללאה אחד שהוא אור אחד היוצא אחורי הדעת לבנותה, והשנים שני אורות לרחל שמקומם בת"ת ויסוד ז"א, אבל אין כח באורות אלו לבנות שתי הנקבות כי אם בהיות כבר בז"א מוחין מצד אבא, אבל אם אינם בו אז ה"ס שלש נגעים, שאת כנגד לאה וספחת ובהרת לעומת שני אורות של רחל דבת"ת וביסוד:

[ומזל"ן לפרש בזה דבר נחמד והוא שאין ספחת שם נגע פרטי כבהרת ושאת אלא הוא לשון טפילה, כמ"ש הפסוק (שמו"א ב, לו) ספחני נא אל אחת הכהונות, והוא רומז לשתי תולדות שיש אחת לשאת ואחת לבהרת, וכדתנן קמ) מראות נגעים שנים שהן ארבע וכו'. ולפי הסוד הוא נכון מאד, שהרי גם לפעמים יש ללאה אחיזה באור שבת"ת כנודע קמא) מסוד (בראשית לא, יט) ותגנוב רחל את התרפים, אבל עיקרו סתם לרחל ולכך נתייחס אליה, אבל אם היה הפגם בלאה דאיהי כנגד שאת, יוכל להיות שיבוא נגע כקרום ביצה שהוא תולדה דשאת לפי ששם היה הפגם. אבל אין ספק אצלי ששנים הם הפגמים הגדולים דהיינו שאת או בהרת, מפני שג' בחינות ג' אלפין הנז"ל הם אחד בדעת ששם קיבוץ כל הה' חסדים, השני בת"ת שעד שם ב' חסדים וב' שלישים מכוסים ומשם ולמטה ב' חסדים ושליש המגולים, והמקום השלישי הוא כנגד א' אחרונה ביסוד ששם חוזרים להתקבץ הה' חסדים. ולכן ר"ת ש'את ס'פחת ב'הרת הוא שס"ב, ש"ס ב', שה' פעמים ע"ב שהם החסדים עולים ש"ס, ושתי בחינות הן, אחת בדעת ואחת ביסוד. אי נמי הב' יתירה ירמוז לשתי התולדות שאין הפגם בעצם בכללות כל הה'. והנה בהרת עזה כשל"ג גי' ג' פעמים אל"ף, וצמ"ר דשאת גי' ש"ל, שהוא המילוי של ג' האלפין, כי להיות לאה עליונה אין הפגם מגיע לעיקר כי אם למילוי].

ואמנם כתב עוד באוצרות חיים וז"ל, הנגעים אינם הטומאה עצמה רק בחינת דינא קשיא קדוש אשר ממנו יניקת החיצונים הטמאים ואינו נתקן אלא ע"י אהרן הכהן אבא עלאה, ואחר כך אמר וז"ל, נגע הזה הוא קדושה אלא שהוא דין והוא דוחה את רוח הטומאה אשר באדם או בבית המנוגע, והגורם לנגע זה הוא הצרעת שתרגומו סגירו, כי סגירו דנהורא [עילאה] שהם מוחי זעיר מצד אבא [חכמה עילאה] שלא נגלו בזעיר הוא גרמת הצרעת שהוא אחיזת החיצונים וכו'. ותו אמר לקמיה וז"ל, והנה כאשר יש סגירו דנהורא עילאה שהם המוחין מצד אבא ואין שם מוחין אלא מצד אי' אז הוא נג"ע, והוא מ"ש בזוהר שהוא כח דדינא קשיא דקדושה עילאה המגרשת את החיצונים והקלי' כנודע, כי בחינת הבינה דוחה את החיצונים בסוד [כח] התכלת אלא שאין כח הזה בבינה רק בהיותה יחד עם החכמה, אבל עתה שהיא לבדה בלתי החכמה אינו כך, ע"כ.

והרי נראים דבריו סותרים זה את זה, כי תחילה אמר שמשם יונקים החיצונים ואחר כך אמר שדוחה את רוח הטומאה. ונלע"ד שתוכן הדברים הוא שיסורים אלו דצרעת הוכנו בעצם וראשונה לעם ה' הנקרא אדם, והכוונה בהם לעורר נפש החוטא שישוב בתשובה, ואם הוא שב לה' ממהר וקורא לכהן ששרשו מאבא ואז יש כח בדין הקשה ההוא לדחות את החיצונים, שכבר יש התעוררות להאיר אור אבא ולעשות תשובה דתשוב ה' עלאה ליו"ד. והבן ענין גדול שאין טומאת הצרעת ככל שאר הטומאות, שזו אין טומאתו נודעת ולא מטמאה עד שיבוא הכהן כנודע, ואם כן אין כח לחיצונים לינק או להאחז שם עד בוא הכהן ואז כבר יש כח לדחותם. אבל אין ספק שאם בא הכהן וטמאו והוא לא שב לה' אז יתאחזו שם כל החיצונים.

ואחרי הקדימנו זה נבוא לבאר המאמר לפי הנזכר באוצרות חיים ובתוספת קצת מן ההדיוט. בתחילה נדקדק מאי אולמיה דהאי קרא דוהובא אל הכהן, דהקשה ממנו רבי יצחק מפסוק ובא אל הכהן, שכבר הוזכר ונתבאר דדא הוא קב"ה. ונראה לי לפי הפשט דאה"נ שגם בפסוק ובא אל הכהן יקשה דהיל"ל ויעלה אל הכהן, אלא הקשה מפסוק והובא שכתוב בשאת הנזכר אחרי הבהרת, ובבהרת נאמר והובא אל אהרן הכהן, ואם כן משמע דהכהן הלזה שנמשך אחר כך בשאת קאי אל הנזכר בפסוק לעיל. ותירץ לו רבי חזקיה, שגם אם יפורש על הקב"ה, יכון מפני שיצדק לכתוב בו הכהן בה"א הידיעה, גם שלא נזכר לעיל מפני שהוא ידוע שיצדק בו שם כהן משום דביה תליא כל דכיותא וקדושא. וחזר והקשה דמכל מקום לא היה לו לסתום כל כך אלא הול"ל והועלה, להעיר לב האדם על שינוי הענין כנז"ל, זהו לפי פשוטן של דברים:

אבל לפי הסוד נראה דהוקשה לו פסוק זה דוקא משום דכתיב בו שם אדם הרומז לזעיר, ואם כן אין לפרש כהן עליו. ותירץ לו דכהן זה ה"ס (נ"א הוא יסוד) או"א זה בתוך זה ששם שורש כל טהרה מצד אי' וכל קדושה מצד אבא. אז הקשה דאם כן לכתוב והועלה, שהוא לעליונים שעל האדם. והשיב שהוא ענין הכנסה כמד"א (שמות כז, ז) והובא את בדיו בטבעות, דעייל דא וכו', וכתב על זה באוצרות חיים קמד) וז"ל, הוא על דרך מה שביארנו בענין ביאור נתינת תרומה גדולה אל הכהן, שביארנו שהוא חזרת האור אל מקומו בז"א. וכן הכוונה כאן כי ע"י הראותו אל הכהן התחתון גורם למעלה שאותם האורות של החסדים של מוחין דמצד אי' היוצאים לחוץ ושאז שם נעשים בחוץ בחינת נגעים, וע"י הראותם אל הכהן גורם למעלה שאותם האורות יחזרו למקומם בתוך הזעיר ויתחברו עם שרשם שהוא יסוד דאי' שבתוך הזעיר אשר בתוכו שורש החסדים הנקרא כהן כנודע. וז"ש דיעלון ליה לכהנא ויכנסון מלה קמיה, פי' שלא יצא האור לחוץ ויפסק ממקומו וע"י כך יתאחזו בו החיצונים. אמנם יהיה מטי ולא מטי, יוצא לחוץ וחוזר ונכנס ומתדבק במקורו (נ"א במקומו) כנזכר, וע"י כך לא יהיה כח אל החיצונים להתאחז בהם ולינק מהם בהיותם דבוקים עם שרשם. וזהו אומרו גם כן והובא אל הכהן דא כהן דלתתא, פי' שהם החסדים שבתוך יסוד אימא בהיותו למטה תוך ז"א, עכ"ל. וממוצא דבר למדנו שאין אחיזה לחיצונים באותם אורות אלא בהיותם נפסקים ממקורם, ואין זה ודאי קודם הראותו לכהן, שעדיין לא שורה כח הטומאה אלא אחר גזרת הכהן שאומר טמא, ואז כבר יש התחלה לתיקון האורות ע"י ראייתו בהארת עיניו, שכל ראיה היא מסוד אבא, ולכן כהן הסומא או כהה באחת מעיניו אינו רואה נגעים, אך עיקר התיקון הוא ע"י התשובה כנז"ל. וזהו שהתנה כאן לדכיא ליה כד אהדר ביה, ולפי האמור באוצרות חיים שכתבתי צריך לומר דמ"ש דיכנסון ליה לכהנא, קאי אנגע צרעת, שיכניסוהו לפנימיותו במקום היסוד שהוא הכהן, ומ"ש ויעלון מלה קמיה, ירצה שיחזיר את האור מן האחור לצד הפנים. ע"כ.

[עריכה] באור הציוני

ספר הציוני על התורה - פרשת שמיני : נגע צרעת כי תהיה באדם וגומר. הוא סוד ועל דמות הכסא כמראה אדם מלמעלה. וכן טוב לחסות בה' מבטוח באדם. ואיתא בש"צ אוי להם לבריות מעלבון פסול זה. נאמר מפני הרעה נאסף הצדיק. וכן אדם כי ימות באוהל. והנה מובן סוד הכהן והאדם וההסגר כי יהיה בו נגע וגו'. דע איש המעיין כי בעבור היות הנגע והצרעת ענין התדבקות דבר מופסד מסבת מה שהוא ובני אדם מואסים אותו ובדלים הימנו כאשר נכון. היה בענין טומאה וטהרה דברים רבים ופרטים עצומים נעלמים מעיני הסכלים. ומעיני כל מעיין. עד כי יבא מורה צדק הכהן הגדול. אמנם בהסתכל איש ידעוני במה שכולל מאמרינו. יתפקחו עיניו ולבבו יבין לו ואף שאר אך באולי וע"ד הז"נ מקובלים העמיקו בפתרון פסוק זה ר"ל בנגעי הבתים ובגדים ויאמרו שאיננו טבעי כלל ולא ימצא תמידית. אמנם בהיות ישראל שרויים על אדמתם טהורים ונקיים שלמים לה' אלקינו והיה רוחו עליהם תמיד כמו שנאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה וגומר להעמיד גופם בגדיהם ובתיהם במראה טובה וכאשר יקרה בא' מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו או בביתו כפי גודל החטא להראות כי סר ה' מעליו והיה לאכול ומצאהו צרות רבות ורעות ולכן יאמר הפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם ולא תנהג כי אם בזמן ההוא ובארץ ישראל נחלת ה' וחלק עמו. ואין הדבר מפני חובת קרקע אלא מפני שלא יבא המכה אלא בארץ הנבחרת אשר שם השם הנכבד והנורא שוכן בתוכם. ואיתא בתורת כהנים שאין הבית טמא כי אם אחר כיבוש וחילוק שכל אחד הכיר את גורלו וחלקו כי אז נתיישב דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינתו בתוכם. וכן הטעם אצלינו במצות לא תעשה שלא לעקור ולשנות סימני טומאה כדי לברר אם הוא נסיון או לא. והנה גם לפי דעתי נגעי בגדים לא ינהגו כי אם בארץ ישראל וכן לא ינהגו כי אם בצבועים אולי הצבע ההוא הוציא הכיעור בטבע ולא באצבע אלקים הוא. כי המכה והנגע בא מן האצבע כבר בארנו האצבע וסוד האצבע כי מדת הדין היא. האל יגאל עמו ויפדהו.

(הג"ה) ע"כ אסור להשתדל ברפואותו ר"ל לקוץ סימני טומאה כי רפואתו ע"י כהן המכפר כמו הטומאה שלא תטהר אלא במים כמו שהטומאה צריכה הכשר בתחלה. כן מצורע לא תחול עליו הטומאה רק על פי כהן כי בחסד יכופר עון והסגר ז' תבין מסוד השביעית. ואת הנתק לא יגלח הוא הפך השחתת הפיאה כי השיער אשר הם באדם רומזות לכחות הנאצלים מאדם העליון עכ"ל.

ועיני מורים תפקחנה. ואזני חרשים עוד תקשבנה ויקשב שבר עמו. גואלינו ה' צבאות שמו. ומחץ מכתינו רפא ירפא. החזק הוא הרפה. ופריו למאכל ועליהו לתרופה.

כתב בספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת בחקותי – "והן הן סמאל ובת זוגו בגי' צור"ר היהודי"ם נחש וסמאל עם הכולל והיא סוד נגע צרעת כי תהיה באדם, איהו נגע ואיתתיה צרעת דאינון "לא תאונה אליך רעה" דא לילית "ונגע" דא דכורא.

[עריכה] עץ חיים

כתוב בספר עץ חיים - שער לח פרק ז מ"ת – "ונבאר פרשה נגעים ויתבאר קצת ביאורי רחל ולאה. כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו' הנה האדם הוא ז"א שיש בו שם מ"ה דמילוי אלפי"ן כמנין אדם וזהו סדר התחלקות השם הזה בו. הנה קוצו של יו"ד כתר שבו י' חכמה שבו ה' בינה שבו ואל"ף של מילוי ה"א בדעת שלו וג' אותיות וא"ו בת"ת (שבו) בג"ש (בג' שלישים) שבו כנודע וה"א אחרונה בנ"ה שהם ב' פלגי גופא וא' של מילוי ה"א הוא ביסוד שבו. והנה בהוי"ה זו יש בה ג' אלפי"ן בסוד המילוי ושלשתן הם בקו האמצעי שבו. ראשונה בדעת שניה בת"ת בשליש אמצעי וג' ביסוד. והנה כל א' מג' אלו הוא בחינת אור א' נמצא שיש אל ז"א ג' אורות שלימים. והנה ג"פ אור גימטריא כתר כי הכתר שלו שלם מג' אורות. והנה ג' אורות אלו הם בחי' חסדים כי הם סוד ה' פעמים אור הנזכר במעשה בראשית ביום ראשון. וה' פעמים מים ביום שני והם ה"ח ה"פ אר וה"ג ה"פ מים בסוד מאימתי מזכירין גבורות גשמים. והנה ה"ח אלו הם מצד אא המתלבשת בז"א ויש בהם ג' בחינות. האחד היא בהיותה למעלה בדעת דז"א כל הה"ח. הב' הוא בקו האמצעי בשליש האמצעי דת"ת דז"א כי עד שם היו מכוסים תוך יסוד דתבונה ושם בחזה דז"א נתגלו והרי יש להם שם בחי' ב' שהם מגולים מה שלא היה כן למעלה. ובחי' ג' הוא ענין חזרתם להתקבץ ולהתחבר כל האורות יחד למטה ביסוד עצמו נמצא כי ג' בחינת היו אל החסדים דז"א שמצד אמא ושלשתן בקו האמצעי בדת"י והם הם עצמן בחי' ג' אלפי"ן שאמרנו שיש בשם מ"ה של כללות ז"א אשר שלשתן ג"כ כולם בקו האמצעי דת"י. וענין ג' בחי' אלו הם ענין ג' אור אור אור הנ"ל והבן זה מאד. אמנם ב' נשים יש לז"א מאחוריו והם לאה ורחל ונודע כי לאה היא בדעת דז"א עד החזה ורחל כמן החזה עד סיום רגליו וא"כ נמצא כי כשנחלק ג' אורות אלו הנ"ל שהם ג' בחי' שיש בחסדים של ז"א מצד התבונה ונחלקת לשתיהן. נמצא כי לאה לוקחת אור א' לבד העליון שהוא בדעת דז"א כי שם ראשה והתחלתה ורחל לוקחת ב' אורות התחתנים שהם א' בחזה בשליש האמצעי ואור ב' ביסוד דז"א כי כל מקום זה הוא לרחל וז"ש לעיל באורך בענין ג' ארות אלו בסוד פסוק ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך. נמצא כי כפי זה שהכתר של ז"א הוא שלם מן הג' אור הנ"ל שהם גימטריא כתר וכתר של רחל יש בו ב"פ אור שהם ב"ש הכתר לבד וכתר של לאה הוא שליש א' שהוא אור א' לבד ומלבד זה היתרון שיש לרחל על לאה יש לה עוד יתרון א' כי ב' אורות של רחל המה חסדים המגולין כנודע ואור א' של לאה הוא במקום כיסוי החסדים וזהו טעם היות דיני לאה רבים על של רחל כפליים כנ"ל. ואחר שנת"ל ענינה נתחיל לבאר הפסוקים אדם כי יהיה וגו' כי הנה אין הג' אורות הנ"ל יוצאין לחוץ לבנות ולתקן פרצוף לאה ורחל רק בהיות ג"כ בחי' המוחין דז"א דמצד אבא מלובשים בתוכם כנ"ל. והטעם לפי שהמוחין דאבא הם הדוחין את החצונים מלהתאחז בחסדים של הבינה המגולין מן החזה ולמטה אשר שם נקרא עץ הדעת טו"ר שמשם יונקים החצונים כנ"ל וכאשר אין אור המוחין דז"א מצד אבא נגלין אז נאחזים החצונים ולכן תמורת ג' אורות שהם הג' אלפי"ן במילוי מ"ה כנ"ל אשר יוצאין ומתקנין את לאה ורחל באחור ז"א. והנה תמורת אלו יוצאין ג' מיני נגעים הנקרא שאת ספחת בהרת אשר מהם יניקת כל החצונים ואין שם נעשה פרצוף לאה ורחל וזכור כלל זה שאין נעשין ב' פרצופים אלו לאה ורחל כאן אלא אחר התגלות מוחין דאבא בז"א. ואל תתמה בזה כי הנגע איננה הטומאה עצמה רק בחי' דינין קשים קדושים אשר ממנו יניקת החצונים הטמאים ואינו נתקן אלא ע"י אהרן הכהן אבא עלאה וז"ל זוהר פ' תזריע דמ"ט א"ר יצחק והא כתיב נגע צרעת תקיפא דשרי בעלמא צרעת סגירו דנהורא עלאה סגירו דטיבו עלאה דלא נחית מעלמא כי תהיה באדם באדם סתם והובא אל הכהן דא כהן דלתתא דע"י אתתקן למפתחא ההוא סגירו ולאדלקא בוצינא וכו'. גם שם נתבאר בזוהר דמ"ו ע"א ע"ד הזה גם שם דנ"א ע"ב אמרו שם וכד הוי נחית נגע צרעת הוה מדכי אתרא ואפיק רוחא מסאביה מאתריה וכו' וא"צ להרחיב הביאור לכל דברי הזוהר האלו כי מובנים מאליהם ממ"ש וגם מ"ש עתה שים עיניך ולבך ותבין. הנה כונת דבריו הוא כי נגע הוא קדושה אלא שהוא דין קשה והנה הכהן הוא אבא ששהוא דוחה את רוח הטומאה אששר באדם או בבית המונגע והגורם לנגע זו הוא הצרעת אשר תרגומו סגירו ופי' סגירו דנהורא עלאה שהם מוחין דז"א דמצד אבא חכמה עלאה שלא נתגלו בז"א הוא גרמת הצרעת שהוא אחיזת החצונים. וז"ס שארז"ל שהמצורע חשוב כמת כי כבר נתבאר אצלינו בענין האבלות כי הסתלקות מוחין עלאין דז"א דמצד אבא הוא גרמת המיתה וז"ס ימותו ולא בחכמה כי סיבת המיתה הוא לסבת חסרון החכמה שהם הוחין כנ"ל כי החכמה תחיה את בעליה ובהסתלקותה המיתה מצויה שהוא היפך ותמורת החיים ולהיות כי גם מצורע הוא ענין הסתלקות המוחין של החכמה כנ"ל לכן הוא חשוב כמת. ונלע"ד כי מצורע גימטריא ת"ו רמז אל החסרון החכמה שהוא אבא ששהוא שם ע"ב דמילוי יודי"ן אשר בו י' אותיות הד' מהם בחי' יודי"ן אשר כל אחד מהם כלולה מי' הם ת' ועם ו' אותיות אחרות הם ת"ו לרמז כי הסתלקות אבא מז"א גורם הצרעת. והנה כאשר יש סגירו דנהורא עלאה שהם מוחין מצד אבא ואין שם מוחין רק מצד אמא אז נקרא נגע והוא מ"ש בזוהר שהוא כח הדינין קשים דקדושה עלאה הגרשת את החיצונים ואת הקלי' כנודע כי בחי' בינה דוחה את החיצונים בסוד התכלת אלא שאין כח הזה בבינה רק ע"י היותה יחד עם החכמה אבל עתה שהיא לבדה בלתי חכמה אינו כך ולסבה זאת ג"כ היא עתה דינא קשיא להיותה נפרדת מן החכמה לכן נגע גימטריא קכ"ג כמנין מילוי של אהי"ה דאלפי"ן כי הוא קמ"ג והמילוי לבדו הם גימטריא קכ"ג ע"ה אחר שתסיר אותיות פשוטות ולפי שאלו הנגעים הם באדם שהוא ז"א שבו שם מ"ה דאלפי"ן כמ"ש בע"ה לכן גם בחי' אמא אשר בו בסוד מוחין הנקרא אהי"ה אנו מכנים אותו בבחי' אהי"ה דאלפי"ן ג"כ. ואמנם אינה הבינה עצמה רק המילוי שלה לבד הנכנס בסוד מוחין דזעיר אנפין וממלא חללי דגולגלתא. גם נלע"ד שמעתי כי זהו ענין אומרו זאת תהיה תורת המצורע כי כל בחי' היותו מצורע הוא לסבת הסתלקות מוחין דמצד אבא חכמה הנקרא תורה כנודע ואם כן אין תיקונו אלא על ידי עסק התורה כמארז"ל לכן אמר תורת המצורע ולא אמר זאת טהרת המצורע או כיוצא. והנה כיון שהסבה אל הצרעת והנגע הוא הסתלקות מוחין דז"א דמצד אבא לכן והובא אל אהרן הכהן שהוא ימשיך ויגלה אותו סגירו דנהורא עילאה וימשיכם לעילא בז"א ועי"כ תסיר הצרעת כי הנה אהרן הכהן הוא מצד אבא כנודע וכמ"ש במקומו כי אהרן גימטריא ע"ב קפ"ד שהם אחוריים הפשוטים והמלאים של הוי"ה דיודי"ן שבאבא בבחי' היסוד שבו המתפשט תוך ז"א כנודע וכן בניו שהם אלעזר ואיתמר כבר הודעתיך שהם ג"כ בבחי' נ"ה דאבא המתפשטין בז"א וע"י אהרן או בניו שהם נ"ה הנקראו בנים כנודע אצלינו וכנזכר בזוהר כנ"ל יתקן כל זה. כי הנה בבא המוחין מצד אבא בז"א אז יאירו החסדים של המוחין דאמא ויסתלק הצרעת שהוא אחיזת החיצונים בהם כי שם הוא כל אחיזתן להיות בחינת בינה דדינין מתערין מינה ובפרט בהיותה נפרדת מאבא וז"ש בזוהר והובא אל אהרן הכהן יסלקון ליה לעילא כו'. ונלע"ד ששמעתי פירוש זה של והובא אל אהרן באופן אחר והוא במ"ש בזוהר פרשה תזריע דמ"ט ע"ב אוף הכא דיכנסון ליה לכהנא לדכאה ליה ויעלון מלה קמיה כו' והוא ע"ד מ"ש בענין ביאור נתינת תרומה גדולה לכהן שביארנו שהוא חזרת אור אל מקומו בז"א וכן הכונה כאן כי ע"י הראותו אל הכהן התחתון גורם למעלה שאותן האורות של החסדים של מוחין דמצד אמא היוצאין לחוץ ואז שם נעשין בחוץ בחינת נגעים כמ"ש בע"ה וע"י הראותו אל הכהן גורם למעלה שאותן האורות יחזרו למקומם תוך הז"א ויתחברו עם שורשם שהיא היסוד דאמא שבתוך ז"א אשר בתוכו שורש החסדים הנקרא כהן כנודע. וז"ש ויעלון ליה לכהנא ויכנסון מלה קמיה פי' שלא יצא האור לחוץ ויפסק ממקומו ועי"כ יתאחזו בו החצונים אמנם יהיה מטי ולא מטי יוצא לחוץ וחוזר ונכנס ומדבק במקומו כנ"ל ועי"כ לא יהיה כח בחיצונים להתאחז בהם ולינק מהם להיותן דבוקים עם שרשו. וז"ס והובא אל אהרן הכהן דא כהן דלתתא פי' שהם חסדים שבתוך יסוד אמא בהיותם לתתא תוך הז"א. ונבאר עתה ענין הצרעת הזה והנגע מה עניינו בצאת האורות לחוץ הענין הוא כי אותן האורות שהיו יוצאין לחוץ ובונים פרצוף לאה ורחל לחוץ ז"א דבוקים באחוריו בעור בשרו כנודע. והנה עתה לחסרון מוחין מצד אבא כנ"ל נאחזין החצונים באלו אורות של חסדים היסוד דאמא היוצאין לחוץ ועי"ז בונים שם ומוצאין כחות החצונים דמות תמורת לאה ורחל והם הנקרא נגעים כי כבר ידעת כי לאה ורחל הם דבוקים מחוץ ז"א בעור בשרו כי הנה לאה כל בחי' היא עור לבד בס"ד קשר של תפלין ש"ר שהיא עור לבד כנ"ל. והוא משארז"ל וזאת תהיה תורת המצורע מוציא ש"ר ר"ל כי נודע הוא שהנוקבא נקרא שם שהוא לאה ורחל אבל בינה עילאה נקרא שמך הגדול והנה מצורע המדבר רע גורם שגם למעלה במקום לאה או רחל הנקרא שם טוב יצאו הקליפות תמורתן הנקרא שם רע. והנה נתבאר לעיל כי לאה לוקחת אור א' לכתר שלה מהחסדים של בינה אבל רחל לוקחת ב' אורות ולכן מהאור הראששון שיוצא ללאה נעשה תמורתה נוקבא הנקרא שאת שהוא תמורת אשת שהיא נוקבא וג"כ נקרא שאת לשון נשיאת כי הלא היא למעלה במקום הראש אחורי דעת דז"א כנודע אבל ספחת ובהרת נעשין תמורות ב' אורות היוצאים אל רחל תחתונה. והנה ג' בחי' אלו בשם אדני שהוא שם הנוקבא כנודע אשר אורותיה לוקחים החצונים והנה בהרת הוא מילוי שם אדנ"י בהסירך אותיות הפשוטות שהם אדני נשארו אותיות המילוי לבדם גימטריא תו"ר רו"ת ואז ע"ה נעשה בהרת וספחת הוא תמורת אדני בא"ת ב"ש שהוא תקט"ם גימטריא ספחת ע"ה ושאת הוא גימטריא א"ל בלתי מילוי ואדני במלואו ולפי ששאת הוא בלאה עליונה הנ"ל לכן נתוסף שם א"ל על אדנ"י.

כלים אישיים